The new normal

I once talked to a lead designer in a big firm. He told me about a project his agency was doing for an insurance company; “We interviewed a lot of people that had something to do with people that had a car accident: medical staff, insurance clarks, mechanics. By connecting all the dots we have learned that everybody shares the same wish after an accident: to get back to normal”.

Would it also be the case when the Covid 19 crisis will come to an end? Or perhaps we will use this crisis as an opportunity to change some of our automatic assumptions and behaviour in order to slow down climate change? Would the 'new normal' will be equal to the 'old normal'? It’s rather easy to be cynical about another possible future, but looking at the situation through these two perspectives, provides some optimism:

John Thackara uses a storytelling perspective. He suggests that we are destroying our own home (the planet) because we are not connected to the consequences of our actions (what he calls ‘the metabolic rift’). In order to bridge this gap, writes Thackara, we needs a story that re-connects the economy, us, our bodies and our life with the world around us rather than acting as they are separate places. Needless to say that the Covid 19 pandemic provides exactly this understanding, not only as a cognitive story, but rather as an intimate and personal experience. Therefore it can catalyse a new emerging story.

Naomi Klein suggests an economic perspective. According to her research, a shocking event and crises could lead into two main paths: Due to the public disorientation It can suspend democracy (as we see now days in Israel) and push towards a radical free market policies, or it could catalyse a positive change such as the American ’The new deal’ after ‘The Great depression’ in the 30’s.

Klein quotes the economist Milton Friedman who says “Only a crisis – actual or perceived – produces real change. When that crisis occurs, the actions that are taken depend on the ideas that are laying around". The same ideas that seemed to be too radical just few days ago, suddenly becomes possible. Klein is hoping for a ‘Green new deal’ which will boost the green industries rather then the polluting ones. “The future will be detainment by who ever is willing to fight harder for the ideas they had been laying around”, she says.

Interviews

(Sustainability in Design Education – post no. 3)

Over the past two weeks I've been interviewing 13 people:

From each type of interview I tried to get a different kind of information:
Students: What exactly do you go through in each course? What do you fill regarding sustainability in general? How do you experience it as part of your studies?
Staff members at KADK: I interviewed people with different roles – from teachers to the head of the institute. I asked different questions according to their role, starting with what do you teach, and ending up with the way they see the future of design.
Staff members from other design educations in Scandinavia: I mostly tried to learn what are they doing in terms of sustainability in design and what is their approach.
Specialist in sustainable design from Designit Oslo: How do they build their capacity in the field as designers that are not specialised in sustainability? What is the most important thing to teach students in this context?



The most fruitful question was 'What is the biggest constrain when working with sustainability?'. This question actually made everybody – even the most fluent and confident professionals, stop for a second and think. Not everyone is willing to share what they are straggling with, and the answers to this question revealed some of it.

After I transcribed the interviews I colour coded the different groups of participants, and wrote the main points they were talking about on post-it notes. I gradually put them on the wall according to different topics that came up. This is how it ended up:

Each Post-it includes a single note. Here is random selection:

Next step: Making sense out of it.

?What's the plan

(sustainability in design education – 2nd post)

"The most interesting phase of a project is setting it up, designing it, scanning the domain, framing the issues, specifying an action, seeking information and advice, planning the work, putting together the team. All these are design tasks, and they are best learned by experience." (Jhon Thackara)

Several teams around the world applied sustainability as a principle in design education. They all tell about a long process that took many months and required several iterations to function well. Each of them was completely different. This project will run for four and a half months which isn't that much (to say the least), and It seems like the planning in more or less done by now. Here is what I intend to do:

Principles:

1. Project scope: The project will include the bachelor program at the Institute of Visual Design. My personal approach is that sustainability should be inherent to design education, and therefore should already be present in the base of the education program, rather than on a MA level as it is mostly the case.

Working in the context of sustainability in other fields of design like industrial design or architecture is more common, since they are strongly tight to materials and production. I assume that visual design will rather lead me towards looking into discourse and narratives, but we'll see.

2. Partnership: I don't work for people, I work with people. I will try to involve the staff at KADK as much as possible, and keep my work transparent (not very easy for a designer that is used to show only the final outcome). This mindset I'm trying to adapt is also the main reason for writing about this process here.

3. Tools development: Rather than submitting some concrete insights to KADK, I hope to develop some tools that could be used in similar processes happening in other design schools.

Fields of research:

The Process

Next step: Interviews
The interviews which will start next week will include the management, teachers and students at KADK as well as teachers from other universities that are already experienced in this field. I also hope to interview some designers that graduated from KADK and to hear their perspective.

Ignoring the cereals box

In autumn 2000 I started studying visual communication at 'Bezalel' academy in Jerusalem. On the first week I attended 'creative thinking' class with Ruben Cohen, a mythological design teacher. Just before the class ended, Ruben told us that there are two things we need to remember: The first is that we have a responsibility towards the environment; 'Always keep in mind', he said, 'what happens to that serials box you designed after it has been used'. The second thing he said was equally important, but not relevant to this post. That was the first time I heard about what I now frame under the term 'sustainability' during my design education, and unfortunately, also the last.

I've learnt many things during the four years I've been a bachelor student in the design school: professional crafts, concepts creation and visual communication to list a few. It was a life changing experience that effected the person and the designer I am today. However, the effect of my work on the planet was never a part of the conversation. The fact that eighty percent of the environmental impact of the products, services, and infrastructures around us is determined at the design stage (according to the UK design council 2002), seemed to be irrelevant to the design education I received.

20 years have passed and many things have changed in my world. I became a professional designer. I became a mother. I became a student once again. I see the climate changing in front of my eyes, and I can't avoid thinking about the world I am going to leave to my children, and what can I possibly do about it. Ignoring my own footprint on the planet doesn't seem to be possible anymore.

The understanding that design has a part in creating the climate crises we are experiencing becomes more and more common. As design scholar John Thackara writes: "We designed our way into this crises, now we have to design our way out of it". Among many other things that needs to be done to face the current situation, designers needs to adapt sustainability as a professional standard. The cereal box can not be ignored any longer.

Sustainability is an emerging topic in design education. Some study programs on a master level are dedicated exclusively to this theme, while others are experimenting different ways it could be approached and applied. However, this is only the very beginning of tackling such a complex challenges.

I decided to explore this topic in the context of my master thesis in Service System Design at Aalborg university. In the following months I will collaborate with the Visual Design institute at The Danis Academy for Art and Design (KADK), to explore and develop a framework of sustainability for their education. This is a work in process so in the upcoming posts I hope to tell more about it and share some findings and reflections along the way. Your own comments, thoughts and ideas are very welcome in this ongoing conversation.

על סדר היום: תעשיה יצירתית

אולם בית העירייה בקופנהגן שאירח את הכנס. תצלום: Kristian Ridder Nielsen

״אנחנו מחנכים אנשים לעבודות שלא קיימות״, אמר ינסן כריסטיאנסן (Jensen Christiansen), נציג האיחוד האירופי ב-Creative Business Cup; ״ישנם כישורים שנלמדים היום ואינם רלוונטיים לעתיד; הצעירים של היום יצטרכו להחליף הרבה עבודות במהלך חייהם, ולכן צריך ללמד אותם כישורי יזמות, שחשובים בעולם העסקי כמו גם במגזר הציבורי. מערכת בתי הספר מרגילה את התלמידים למלא אחר רצונות המורה במקום להתרכז בחשיבה מחוץ לקופסה, ביצירתיות ובלקיחת סיכונים; צריך ללמד את הילדים להיכשל והכרחי לאפשר להם לקחת סיכונים. כאן החינוך שלנו נכשל; אנחנו צריכים לשנות את צורת החשיבה של מורים ולעודד יצירתיות והעזה״.

על סמינר החדשנות שהתקיים בחודש שעבר בקופנהגן בהשתתפות נציגי הממשלה והאקדמיה הישראלית, על ההבדלים בין בתי הספר לעיצוב באיסלנד ובישראל, ועל הנציגה הישראלית בתחרות, אפשר לקרוא בפורטפוליו.

יולי תמיר ואני משוחחות: ״גם אני לא הכרתי את תחום התעשיה היצירתית עד שלא נכנסתי אליו״, היא מספרת, ״אבל היום אני מבינה שהוא הרבה יותר מ־nice to have. אם גם נציגי הממשלה שהבאנו לכאן יבינו את זה, זאת תהיה הצלחה״. תצלום: Kristian Ridder Nielsen

הפריבילגיה של האאוטסיידרית

שלושים המעצבות והמעצבים הדנים שהתראיינו למדור ״זהר צפוני״.

לרגל הטור ה-30 והאחרון לעונה זו של ״זהר צפוני״, שהתפרסם בשלוש השנים האחרונות בפורטפוליו, נפגשתי עם יובל סער העורך לשיחה על עיצוב דני, השפעה תרבותית והיתרונות שבאאוטסיידריות. את הראיון המלא (הפעם אני מהצד של התשובות) אפשר לקרוא בפורטפוליו.

זהר צפוני 30: Søren Rose

המעצב הדני סורן רוזה (Søren Rose) שמנהל סטודיו לעיצוב בניו יורק, מספר:

״אני חושב שאחד המאפיינים המשמעותיים של העיצוב הסקנדינבי הוא המרכזיות שלו בתרבות. אנשים כאן אשכרה יבזבזו את כל המשכורת במיטב חנויות הרהיטים של קופנהגן, או יבלו את סוף השבוע שלהם באיקאה; עיצוב הבית נמצא במקום גבוה בסדר העדיפויות. בכל פעם שהזדמנתי לבית של משפחה אמריקאית שמכוסה בשטיח מקיר לקיר, מרוהט בסגנון מיושן וכולל שלושה אוביקטים מודרניים, הופתעתי מחדש; זה תמיד נראה לי כמו תפאורה לסרט.

״אני לא מתיימר לשפוט טעם של אנשים אחרים. האמיני או לא, אבל אני יכול לזהות את האיכות בדברים שעשויים היטב, גם אם אני לא בהכרח אוהב אותם. עם זאת אנחנו ברמה גבוהה יותר; אני לא מכיר הרבה דנים שלא חיים או עובדים בחלל ממש מגניב. זאת הסיבה שקשה להיות מעצב פנים בדנמרק: אם אנשים רואים בזה בילוי סופשבוע, אז למה שיעסיקו מישהו וישלמו לו על עיצוב החלל? אנחנו ׳חננות׳ של עיצוב״.

על זאת ועל העבודה עם האדריכל ביאקה אינגלס, הכישורים שמעצב צריך, וכיצד הגיע לעבוד עבור המותגים המובילים בסקנדינביה שנה אחרי שהתחיל לעצב, אפשר לקרוא בפורטפוליו.

טשטוש קלאסי

לוגו הטייט. 2000. עיצוב: מרינה ווילר לסוכנות Wolff Olins

"׳הסתכלו שוב, חשבו שוב׳ זו אמירה על האופן שבו אמנות גורמת לך לאתגר את עצמך בעקביות ולראות את העולם בדרכים שונות. לכל אחת יש דרך אחרת להבין אמנות, זה עניין של לא להיות יותר מדי מקובעת, אז כל התדמית צריכה לשקף משהו לא קבוע, אלא פתוח מאוד ונזיל מאוד״ אמרה המעצבת הגרפית מרינה ווילר (Marina Willer) על הלוגו הראדיקלי שעיצבה בשנת 2000 עבור ה-TATE הלונדוני.

בשנה שעברה עבר הלוגו ׳מתיחת פנים׳ שמיתנה וקרבה אותו אל חיק המודרניזם. המהלך כולו שופך אור על הקשר המהותי שבין המודרניזם ליומרות הבסיסיות של פעולת העיצוב: לפשט, להסדיר ולתווך. על זאת ועוד באלכסון.

איך נראות מהפכות

אחד מקטעי הארכיון בסרט Graphic means מציג גרפיקאיות שקועות בעבודתן, לבושות בשמלות מיני עם טקסטורות מהפיפטיז, שלובות רגליים. קולו הפסקני של הקריין מכריז ש״הטכנולוגיה בימינו מאפשרת לכל אחד לעצב״, ולכן ״הן לא עוסקות ביצירה אלא במתן מענה לצרכי הלקוח״. הקהל באולם (90% מעצבים גרפיים, אני מהמרת) לא נשאר אדיש לאירוניה; למעלה משישים שנה חלפו מאז שצולם הקטע, ואותה קביעה ממשיכה להתגלגל.

אבל Graphic means איננו סרט על השיח שנלווה לעיצוב אלא סרט על טכנולוגיה,  והוא לא מתעד את מה שנותר על כנו, אלא דווקא את השינויים שחלו ביצור ובהפקה של העיצוב הגרפי בין המצאת הדפוס במאה ה-15 ועד כניסתם לשימוש של המקינטוש, תוכנות אדובי והדפוס הדיגיטלי בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. Graphic means לא עוסק כמעט בהשלכות של השינויים הללו: בשינויים שהם חוללו בעולם העבודה, בדרישות המקצוע או בשדה התקשורת. מהבחינה הזאת זהו סרט יבש וטכני מאוד.

הסרט משלב קטעי ארכיון וראיונות עם נשים וגברים שהשתמשו בטכנולוגיה בזמן אמת: פועלי דפוס, ״בנות״ (כלומר – פועלות דפוס שביצעו את אותה עבודה אבל הרוויחו חצי), מעצבות ומעצבים גרפיים, מעצבי אותיות, עובדי מערכות עיתונים ובעלות תפקידים טכניים שפסו מן העולם. הללו מספרים בפרוטרוט על שיטות העבודה של פעם ומדגימים אותן, ספק מתרפקים על הזכרון ספק משועשעים, ונדמה שגם הם מתקשים להאמין לאיזו מיומנות גבוהה נדרשו כדי לבצע פעולות שנעשות היום בלחיצת כפתור.

גם למי שבאה מצויידת בהיכרות מסויימת עם התחום, קשה שלא להוותר פעורת פה למראה התהליכים המורכבים, הארוכים והפיזיים של הדפוס וההפקה הגרפית, שנראים מסורבלים כל כך במציאות שבה רעיונות קורמים עור וגידים בין רגע, והמרחק שבין הדמיון ליישום ובין התכנון לביצוע שואף לאפס. כשהתחלתי ללמוד עיצוב בתחילת האלף למדנו פריהנד ופוטושופ בשנה א׳ ואת העבודות קיבלנו במרחק פקודת ״הדפס״, בעוד זקני המרואיינים שמבוגרים ממני בסך הכל בדור, נדרשו לשלוט בטכנולוגיה אנלוגית ומסורבלת בהרבה – עניין שדי בו כדי להמחיש את קו פרשת המים של המהפכה הדיגיטלית.

כשאני חושבת על מהפכות בהקשר הגרפי, האסוציאציה המיידית שלי היא כרזות מחאה באדום ושחור, שלטי קרטון שמונפים בהפגנות ואסתטיקה כללית של אלתור. בהקשר הכללי מהפכה מזוהה אצלי עם ציבור והמון ועיניים נוצצות.
אולי זאת הסיבה שנהניתי במיוחד לגלות שב-Graphic means מה שמקנה למושג הזה פנים וגוף אינם המרואיינים דווקא, אלא פרטי הפרטים הטכניים שנפרשים בפני הצופה: ההפקה וההדבקה והריווחים והגזירה והחיתוך והצילום והריטוש וההפרדה והתנועות הקצובות והמדודות של הגוף שמנצח על כל העניין. וכך, דווקא הצטברות הפרטים הטכניים, היבשים, האפורים, מציעה תשובה לא צפויה לשאלה ״איך נראות מהפכות?״.

כל הדימויים לקוחים מתוך אתר הסרט.

 

זהר צפוני 29: Marianne Nielsen

הקרמיקאית מריאנה נילסן מייצרת דימויים עדינים של צמחים. אף על פי כן היא דוחה את הטענה בדבר הניחוח הרומנטי של עבודתה, ומנהלת דיאלוג מתמיד עם הקונוונציות של התחום:
״יש מסורת ענפה בתחום הייצוגים הבוטניים בקרמיקה; במידה רבה היא מכתיבה כיצד לעשות דברים, אבל אני לא עובדת איתה ישירות אלא שואבת ממנה השראה. אותה מסורת היא גם זו שגורמת לצופים לקבל את הנושא כמובן מאליו ולא לשאול שאלות. אני חושבת שזאת גם הסיבה שאני עוסקת בקרמיקה – היא מכתיבה מגבלות שנובעות מהמסורת והחומר״.

על זאת ועל עשבים שוטים, היחס למודרניזם ומחויבות למסורת העיצוב בדני, אפשר לקרוא בפורטפוליו.